נדחתה תביעה בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות שהוגשה ע"י עובדים שפוטרו

1.         תביעה לפיצוי של 150,000 ש"ח בגין לשון הרע ופגיעה בפרטיות.  הנסיבות נשוא התיק הם כי התובעים עבדו אצל הנתבעת מס' 1 מיוני 1998 ועד שפוטרו בימים 22/10/02 (התובעת מס' 1 ) וביום 23/10/02 (התובע מס' 2). התובעים טוענים כי מכתב הפיטורין שנשלח לכל אחד מהתובעים פגע בפרטיותם כאשר כלל ההסבר לפיטורין שהיה "נסיבות השמורות עמנו" ( סעיף 2 לכתב התביעה).

מתוך הראיות עלה כי הוצאו שני מכתבים לכל עובד. האחד מפורט שנמסר רק לעובד והשני עם הכיתוב האמור לעיל שהעתק ממנו נשלח גם לרואה החשבון של החברה.

כמו כן נטען כי הנסיבות לפיטורין היו כאלה שעצם הפיטורין בנסיבות שקדמו לפיטורין היו לכשעצם פרסום לשון הרע נגד כל אחד מהתובעים.

            הרקע  להגשת התביעה הוא הבא: מחמת מכת גניבות במפעל של הנתבעת מס' 1 החלט על ידי הנתבע מס' 2 לכנס את כל העובדים ו"להודיע להם" גרסה אחת, ו"להציע להם" גרסה שניה, כי עליהם לעבור בדיקת פוליגרף תוך איום שאי הסכמה לעבור בדיקה כאמור תסתיים בפיטורין עם תיק משטרה. הנתבעים חולקים על הצגת הדברים בצורה זו.

            התובעים ועובדים אחרים עברו בדיקת פוליגרף ואחר כך התובעים פוטרו. לטענתם אחרי שפוטרו כונסה אסיפת עובדים שנייה שבה לא נכחו התובעים אך לפי שדווח להם על ידי עובדת שנכחה באסיפה הודע כי מי שנותר אינו חשוד וניתן לחזור לעבודה רגילה (להלן: "הפרסום הישיר"). התובעים טוענים כי ברור מכך שמי שפוטר מואשם בכל שהוא הגנב. התובעים נמנים על הקהילה דוברת השפה הרוסית בעיר אשדוד והמפעל באשדוד ועל כן לטענתם הלשון הרע הופץ כשמועה במהירות.

2.         התובעים טוענים איפוא לפגיעה בפרטיותם בכך שרואה חשבון של החברה נחשף לכך שפוטרו מטעמים "השמורים עמנו" ולפרסום לשון הרע מעצם הפיטורין במועד הסמוך לשתי אסיפות העובדים והליך בדיקת הפוליגרף.            

בסיכומיו טוען בא כוח התובעים כי הפגיעה בפרטיות הייתה בחיוב התובעים לעבור בדיקת פוליגרף ולגבי הפרסום הוא מתכוון לכך שתוצאות הפוליגרף פורסמו. בכך נזנחה הטענה כי הפגיעה בפרטיות הייתה בשיתוף רו"ח החברה כי הפיטורין באו על רקע  מסויים.

הקביעה כי אין לפגוע בפרטיות קבועה בסעיף 1 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (להלן: " חוק הגנת הפרטיות") הקובע כי:

         " 1.       לא יפגע אדם בפרטיות של זולתו ללא הסכמתו."

הדרכים לפגיעה בהקשר למחלוקת בפני מוגדרות בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות. אלא שהוראות סעיף 2 אינן חלות על תאגידים שכן ההגדרה של "אדם" בסעיף 3 המתייחסת גם לסעיף 2 לחוק אינה כוללת תאגיד ( סעיפים 2 ו-3 לחוק הגנת הפרטיות). לפיכך העיגון של התביעה בסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות אינו מבסס תביעה נגד הנתבעת מס' 1. אין בכך כדי לקבוע עמדה לגבי הנתבע מס' 2 שלגביו חל פרק א' לחוק הגנת הפרטיות.

בא כוח התובעים מיקד את הפגיעה בפרטיות בסעיפים קטנים (5) ו-(10) לסעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות הקובעים:

"5) העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו. לענין זה, "כתב" - לרבות מסר אלקטרוני כהגדרתו בחוק חתימה אלקטרונית, התשס"א-2001 2. "

"(10) פרסומו או מסירתו של דבר שהושג בדרך פגיעה בפרטיות לפי פסקאות (1) עד (7) או (9) ;"

התובעים גם טוענים כי הנתבעים פרסמו לגביהם לשון הרע. לשון הרע מוגדר בסעיף  1 לחוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: " חוק איסור לשון הרע") כדקלמן :

"1. לשון הרע היא דבר שפרסומו עלול -

(1) להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו מטרה לשנאה, לבוז או ללעג מצדם;